<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער חמישי</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ולעניין ניקורי תאנים וענבים ודברים שיש בהם משום גילוי. שנינו בברייתא ומייתינן לה בפרק קמא דחולין (ט', א') ראה ציפור שמנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיח, אסורין, חיישינן שמא במקום נקב נקר. והאי דנקט ראה ציפור או עכבר שמנקר, לרבותא נקטיה, לומר שאע"פ שראינו אותן מנקרין, אין אומרין נקב זה צפור זה ועכבר זה נקרוהו, וכל שכן בשנמצאו תאנה ואבטיח מנוקרין דחוששין שמא נחש נקרן. ודווקא מנוקרין אבל מבוקעין כל שאין לחה שבהן מגולה לא, דגרסינן בע"ז בפרק אין מעמידין (ל', ב') אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל פי תאנה אין בו משום גילוי, כי הא דתניא ר' אלעזר אומר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר שומר פתאים י"י. דברים אלו אסור להקל בהן, דטפי החמירו בספק סכנתא מספק איסורא, כדאמרינן בפרק קמא דחולין (שם) אמר רב הונא בא זאב ונטל את בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין, אין חוששין שבמקום נקב נקב. ואותבינן עליה ראה צפור שמנקר בתאנה ועכבר שמנקר באבטיח אסורין, חיישינן שמא במקום נקב נקב. ופריק מאי קא מדמית איסורא לסכנתא, סכנה שאני. ותנן (בבכורות) [בתרומות] (פ"ח, מ"ו) ניקורי תאנים וענבים והקישואים והדילועים והאבטיחים והמלפפונות, אפילו הן ככד, אחד גדול ואחד קטן, אחד תלוש ואחד מחובר, כל שיש בו לחה אסור. נשיכת נחש אסורה מפני סכנת נפשות. משמרת של יין אסורה משום גילוי ור' נחמיה מתיר.
<h2>דף י.</h2>
ולעניין משקין מגולין, כל שדרכו של נחש לשתות מהן אסור לשתות מהן. וכמה ישהו ויהו אסורין, שנינו במסכת תרומות פרק האשה האוכלת בתרומה (פ"ח, מ"ד) כמה ישהו ויהו אסורין, כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה. ופירש רב יצחק בריה דרב יהושע בפרק קמא דחולין (י', א') כמה הוא מקום קרוב, כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה. ואקשינן נישתי, הא קא חזי ליה, אלא ישתה ויחזור לחורו. (שם משנה ה') וכמה שיעור המים המגולין, כדי שתאבד בהן המרה, ר' יוסי אומר בכלים כל שהן ובקרקעות ארבעים סאה. ואי זה משקה יש בו משום גילוי, שנינו בתרומות (שם משנה ד') שלשה משקין אסורין משום גילוי, המים והיין והחלב, ושאר משקין מותרין. וגרסינן בפרק אלו טריפות (מ"ט, ב') מניימין קנדוקאה איגלי ליה ביסתקא דדובשא, אתא לקמיה דרבא, אמר רבא למאי ניחוש לה, חדא דתנן שלשה משקין אסורין המים והיין והחלב ושאר כל המשקין מותרין, ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא ר' שמעון וסכנתא, ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל. ר' שמעון מאי היא, דתניא חמשה משקין אין בהן משום גילוי הציר והחומץ והמורייס והדבש והשמן, אמר ר' שמעון אני ראיתי נחש ששתה ציר בצידן, אמרו לו אותו נחש שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים; ואודי לך בציר, כלומר ומודה אני לך דאין הלכה כר' שמעון בציר, דהא רב הונא בריה דרב יהושע כל גילויא דהוה מיתרמי ליה שדי ליה בציר, אלא אודי לי מיהא בדבש דהלכה כר' שמעון דהא ר' שמעון בן אלעזר קאי כוותיה, דתנן וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אוסר בדבש. ושמעינן מיהא דאף בדבש יש בו משום גילוי. גרסינן בע"ז בפרק אין מעמידין (ל', א') אמר רבא יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, מבושל אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ואמר רבא האי חמרא דאיקרים, עד תלתא יומין יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך, ונהרדעאי אמרי אפילו מכאן ואילך אין בו משום יין נסך ויש בו משום גילוי, מאי טעמא מיקרי ושתי. ותניא יין תוסס אין בו משום גילוי, וכמה תסיסתו שלשה ימים. ובין מים בין שאר משקין, אסיקנא בפרק אין מעמידין, דאפילו ישן בצידן בין ביממא בין בליליא יש בהן משום גילוי, ולא אמרינן אימת ישן עליהן. וכל משקין בזמן שהן מטפטפין אין בהן משום גילוי, דגרסינן התם בפרק אין מעמידין אמר רבא בר רב אשי אמר שמואל מטפטף אין בו משום גילוי והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. וגרסינן תו התם אמר רב ספרא משום ר' יהושע דרומא שלשה מיני ארס הן, של בחור ושל בינוני ושל זקן, של בחור שוקע, של בינוני מפעפע, של זקן צף. של בחור שוקע למאי הילכתא, לכדתניא חבית שנתגלה, אע"פ ששתו ממנה תשעה, לא ישתה עשירי, ומעשה היה ושתו ממנה תשעה ולא מתו ושתה ממנו עשירי ומת. אמר ר' ירמיה זהו שוקע. וכן אבטיח שנתגלה, אע"פ שאכלו ממנו תשעה, לא יאכל עשירי, ומעשה היה ואכלו ממנו תשעה ולא מתו ואכל ממנו עשירי ומת. תניא מים שנתגלו, לא ישפכם לרשות הרבים, ולא ירבץ בהן את הבית, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ישקה מהן בהמתו ולא בהמת חבירו, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים מקום שיש בו שירטא אסור, מקום שאין בו שירטא מותר. והלכה כתנא קמא. וגרסינן התם (ל"א, ב') אמר שמואל כל השרצים יש להן ארס, של נחש ממית ושל שאר שרצים מלקה. ירושלמי. אמר ר' מונא צריכין אנו למיחש למאי דבריאתא חששין. אסיר למיתן פריטי גו פומא, פיסתא תותי בי שחיא, תבשילא תותי ערסא, ממצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא. אמר ר' יוסי בר' בון כל זיעת אדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים. גרסינן בירושלמי דתרומות פרק האשה שהיתה אוכלת כתיב ברצות י"י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ר' מאיר אומר זה הכלב, ר' יהושע בן לוי אומר זה הנחש. רעייא חלבון חלב, אתא חיויא דטורא ואכל מיניה, והוה כלבא חמי ליה, אתון בעיי מיכול מיניה, ושרי מנבח להון ולא אבינון, בסופא אכל קומיהון ומית. חד בר נש שחק תום גו ביתא, אתא חיויא דטורא ואכל מיניה, חמיתיה חיויא דביתא, אתון בעיין מיכול מיניה, שרי מתרתר עליהון עפר ולא אבינון, קליק גרמיה בגויה. ובמקומות אלו שהקלו בגילוי, איפשר מפני שאין הרחשים מצויין, ושומר פתאים י"י. גרסינן בירושלמי דתרומות פרק האשה ר' ינאי מדחל סגין, והוה יתיב ערסיה בגו ארבע מרושן דמיין, חד זמן פשט אידיה אשכחתיה גביה, אמר ארימון מן הכא, דכתיב שומר פתאים י"י.
<h2>דף סד:</h2>
דם דגים וחגבים ובצים כיצד. שנינו בכריתות פרק דם שחיטה (כ', ב') תנו רבנן כל דם לא תאכלו, שומע אני אף דם מהלכי שתים, דם בצים, דם חגבים, דם דגים, הכל בכלל, ת"ל לעוף ולבהמה, מה עוף ובהמה מיוחדין, שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בהן איסור והיתר, והן מין בשר, אף כל שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר; אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה, אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה, אוציא דם בצים שאינם מין בשר, אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר. ופרישנא (שם כ"א, ב') שכולו היתר, דלא בעו שחיטה. ואפילו נחירה נמי לא בעו, וכמו שנתבאר בשער החמישי מבית הנשחטין. ומכל מקום משום מראית העין אסורין, וכדתניא (שם כ"א, ב') דם שעל גבי הככר גוררו ואוכלו, ושעל בין השינים מוצצו ואוכלו; ותניא גבי בצים (חולין ס"ד, ב') בצים מוזרות נפש היפה תאכל אותן, נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר; וגרסינן בפרק דם שחיטה (כ"א, ב') אמר רב דם דגים שכנסו אסור. אבל כל שאין בו משום מראית העין מותר ואפילו לכתחילה, והיינו דתניא שעל בין השינים מוצץ ובולע ואינו חושש; ותניא (שם) דם דגים וחגבים מותר ואפילו לכתחילה. וכן אם יש דבר מוכיח שהוא מאותן דמים המותרין, מותר ואפילו לכתחילה, דאקשינן התם בפרק דם שחיטה, על ההיא דרב דאמר דם דגים שכנסו אסור, מיתיבי דם דגים וחגבים מותר, כלומר ואפילו לכתחילה, ופרקינן כי תניא מתניתא דאית ביה קשקשים, כלומר דקשקשים מוכיחין עליו, כי אמר רב אסור דלית ביה קשקשים. והילכך כל שכן שאין אוסרין תערובתן, ואין צריכין שיעור לבטלן, שאפילו מצות פרוש אין בהן כל זמן שאין בהן משום מראית העין.
